פסלי קבורה מאבן גיר של גברים ונשים בגילאים שונים, המתוארים בפלג גופם העליון (פְּרוֹטוֹמוֹת), הופיעו בארץ-ישראל במהלך התקופה הרומית המאוחרת (מאות ב'-ג' לסה"נ). ברוב המקרים התיאור סכמטי, אך ניכרים גם ניסיונות ליצור דיוקן. יש פסלים עם ציון שמו של המת, ויש גם שצוינו שנות חייו. השמות הם ממקור יווני, לטיני או שמי. ואולם אין ללמוד מהם על זהותם האתנית של הנקברים מאחר שבתקופה זו מתן שמות ממקור יווני או לטיני היה נוהג רווח.
התופעה של ייצוג נפטרים בפיסול אבן, לרבות תלבושתם ועיצוב שיערם, מציגה את האופנה שהייתה נפוצה בעיקר בפרובינקיות המזרחיות של האימפריה הרומית. בעקבות כיבוש ארץ-ישראל בידי אלכסנדר מוקדון (332 לפני סה"נ) התהוותה באזור אופנת תלבושות יוונית-מזרחית (הלניסטית), וזו נפוצה בקרב התושבים, בעיקר בערים ההלניסטיות. הנשים והגברים מופיעים לרוב בטוניקות, ומעליהן יש לעתים בגד נוסף. הנשים מופיעות במגוון רחב של תסרוקות ויש מהן העונדות תכשיטים. תסרוקות הגברים פשוטות יותר והם מוצגים ברוב המקרים בשיער קצר או מלא, ויש מהם המתוארים עם זקן ושפם.
כמאתיים פסלי הקבורה הידועים כיום, מפוזרים במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובם הוחרמו בידי הרשויות מידי שודדים או נרכשו בשוקי עתיקות ומקורם המדויק אינו ידוע. בחפירות ארכיאולוגיות בבית-שאן ובסבסטיה שבשומרון נמצאו פסלים כאלה בקברים בנויים או חצובים בסלע. הקבורה בקברים חצובים או בנויים שימשה בעיקר את בני המעמד הגבוה, וכך גם פסלי הקבורה עצמם, שרק בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם לקנותם.
בארץ-ישראל מוכרת התופעה רק בתחומי הערים סְקִיתוֹפּוֹלִיס (בית-שאן) וסֵבַּסְטֵי (סבסטיה). מרבית הפסלים נמצאו בסביבות בית-שאן ומניתוח סגנוני שלהם עולה, שפעלו בתחומה כמה בתי מלאכה. הפסלים הקדומים ביותר מתוארכים לסוף ימיו של הקיסר טְרַיאָנוּס (117-98 לסה"נ) או לראשית שלטונו של הַדְרִיאָנוּס (138-117 לסה"נ). נראה שבאמצע המאה ה-ג' לסה"נ אימצו את הנוהג הזה גם השכבות הנמוכות יותר בסקיתופוליס, ועדות לכך היא תפוצתם של פסלי קבורה ברמת ביצוע נמוכה, ואלה היו ככל הנראה גם זולים יותר. התרחבות המנהג הזה קשורה ככל הנראה לחוק שחוקק הקיסר אַנְטוֹנִינוּס קַרַקַלָה (217-211 לסה"נ) (החוק קרוי בלטינית Constitutio Antoniniana), ולפיו נחשבו כל בני החורין תושבי האימפריה לאזרחים רומיים שווי זכויות. רק מעט מבתי המלאכה התקיימו לאחר ימיו של הקיסר הזה, ובמאה ה-ד' לסה"נ חדלו להופיע פסלי הקבורה מן הטיפוס הזה.
הדמויות המפוסלות מייצגות טווח רחב של גילאים, מילדים ועד מבוגרים, ומבטאות אמנות פיסול מקומית, שאין בה היופי וההדר של הפיסול הרומי המפואר. הפסלים נעשו בשתי מסורות אמנותיות - רומית ומזרחית - וניכרת בהן השפעת האמנות ההלניסטית. אלה ה"רומיים" מקורם במסורת האמנות הרומית של ייצור פסלי זיכרון לאבות המשפחה, וניכרת בהם גם השפעת הדיוקנאות האימפריאליים. אלה ה"מזרחיים" מציגים בעיקר יסודות מהאמנות הנַבָּטית (עם ערבי ששכן בשטחי המדבר של ארץ-ישראל ועבר הירדן ומוכר מן המאה ה-ד' לפני סה"נ ואילך), כפי שהם באים לידי ביטוי בעיקר בפסלי הקבורה מסבסטיה. המגמות ההלניסטיות בפסלי הקבורה, המופיעות כאמור בשתי המסורות, מעידות על אופייה היווני-המזרחי של האוכלוסייה בצפון ארץ-ישראל בתקופה ההיא. מעיצובם הסכמטי של הפרטים שבפסלים נראה לשער שהאמנים לא שקדו ברוב המקרים על יצירתו של דיוקן מדויק, אלא ייצרו מוצר שנועד לענות על דרישות הלקוח. הדמיון הצורני והאמנותי בין הפסלים מרמז על כך שהאמנים המקומיים השפיעו זה על זה. הפסלים מסוף המאה ה-ג' לסה"נ מייצגים ירידה אמנותית, הבאה לידי ביטוי בתיאור כללי ובעיצוב סטנדרטי של הדמויות. סביר להניח שהיעלמותם של פסלי הקבורה במהלך המאה ה-ד' לסה"נ קשורה בין השאר להתפשטות הנצרות באזורנו לאחר שקיבלה הכרה כדת הרשמית של האימפריה בשנת 324 לסה"נ.
התערוכה מושתתת על אוסף ד"ר אלכסנדר ראש, מייסדו ומנהלו הראשון של המוזיאון לאמנות עתיקה בחיפה; האוסף צורף לאוסף המוזיאון הימי הלאומי בשנת 1995.